'השוכר' הוא הסוג הגרוע ביותר של פיתיון אוסקר

עד עכשיו בטח שמעתם על זההשוכר. שמעת על איך ההפקה עברה למקומות רחוקיםלתפוס אזורים לא מקולקליםנועד להגביר את הריאליזם הבלתי מעורער של הסרט. שמעת על הייסורים הפיזיים והנפשיים שמאחורי הטמפרטורות המקפיאות ועוד שהצוות נאלץ לסבול כדי להשיג את הופעותיהם, שהיו יותר מגיבות מאשר משחק. שמעת על השחקן הראשי לאונרדו דיקפריומחרטט בכבד ביזון גולמיוישן בגוויות של בעלי חיים כדי לגלם את דמותו של החורש התקוע יו גלאס, ושמעת על עוצמת החתימה של טום הארדי שהגיעה לשיאהמריבה על הסטעם המדען המטורף שעומד מאחורי הכל, הבמאי אלחנדרו ג'י אינארריטו. מה שלא ממש שמעת עליו הוא דבר ראוי לציון בסרט הממשי, וזה בכוונה. זה בגללהשוכרמיצבה את עצמה כראויה לאוסקר כבר מההתחלה, אך נועזת באקדמיה לא לתגמל את גרגריותה. זו אולי אסטרטגיה הוגנת, למעשה, אבל דבר אחד: הסרט לא מספיק טוב כדי להגיע לתשומת הלב שמגיעה אליו. זה ציני.

נראה שזה עובד גם כן. הסרט בעצםבית ניקיון בגלובוס הזהבהשנה, ולקח הביתה את הפרסים המובילים על הביצועים הטובים ביותר של שחקן בסרט - דרמה, הבמאי הטוב ביותר, והסרט הטוב ביותר - דרמה. גלובוס הזהב הם לא בהכרח מנבא האוסקר שכולו הכל, אבל הם בעצם הריצה היבשה הכי טובה שיש לנו. כל הדברים נחשבים,השוכרמתכוון לדחיפת האוסקר שלו בפברואר, כאשר הכוכבים והבמאי משחקים בערמומיות במערכת על ידי הנצחת ידועו של הסרט עצמו. התוכנית המיתולוגית העצמית שלה מכניסה אותו למסלול של אוסקר או שניים (או חמישה), וזה בדיוק מה שפיתיון אוסקר מנסה להשיג.

אלה סוגי הסרטים שנעשים במטרה היחידה לזכות במועמדות מתוקה ומתוקה לפרסי האוסקר. הם בדרך כלל אפוסים מפוארים או דרמות תקופתיות, לעתים קרובות נגד אירועים טרגיים ותאריכי השחרור האסטרטגיים שלהם בסוף נובמבר עד דצמבר מבטיחים שהם יישארו רעננים במוחם של מצביעי האקדמיה לפני שהם צריכים להצביע בקלפי השנתית לטקס הגורלי. הכל, פחות או יותר, ממש בתוךהשוכרבית הגלגלים.

מה שמפריד מעטהשוכרמסרטי פיתיון אוסקר אחרים הוא שהוא הצליח להסוות את יוקרתם הקלישאתית של ניסיונות בוטים קודמים לחומרת פרסים כמושייקספיר מאוהב,לב אמיץ,מאוד חזק וקרוב להפליא, או מהלכי הכוח האחרונים של חברת ויינשטיין, שהכתירו סרטים שכוחים כמונאום המלךאוֹהאומן.השוכראינו מודל או ברור כמו שסרטי פיתיון אוסקר רגילים מתיימרים להיות, אבל זה בוטה לא פחות.

Iñárritu הוא סוג של יוצר סרטים מפנק יתר על המידה אשר מתחיל לעמדת הקודש יותר ממך מאז שהחל לקבל משיכה באוסקר כשסרט הביכורים שלו,אוהב כלבים,היה מועמד לסרט הטוב ביותר בשפה הזרהבשנת 2000.בירדמןהזכייה באוסקר בשנה שעברה העניקה לו את קפיצת המדרגה ואת העוצמה התרבותית שהיה צריך ללכת גרגירי ולדחוף את המעטפה עם מה שהוא יכול להתחמק ממנו. הוא חשב שעכשיו זה הזמן המושלם לספר את מה שממוקם כמגנום האופוס שלו, והוא עושה כל שביכולתו כדי לוודא שכולם יודעים עד כמה באמת יצירתו משמעותית.

הנרטיב בסרט עד כה היה מה שאתה צופה הוא חשוב, אתה צריך ללמוד משהו מהסרט הזה, ותראה כמה קשה היה להגיע לגדולה כזו. חושב ששיפוט זה קצת קשה מדי? בראיון עםזמנים כלכליים) (http://blogs.indiewire.com/theplaylist/this-film-deserves-to-be-watch-in-a-temple-alejandro-gonzalez-inarritu-talks-the-revenant-20160104), Iñárritu, בלי רמז לאירוניה, אמר, סרט זה ראוי לצפייה במקדש. ספור את זה כאחד אם לאההדבר הכי נועז שקולנוען אמר אי פעם על הסרט שלהם.

רק בגלללאונרדו דיקפריו אומר כל הזמןזה הסרט הכי קשה שעשיתי אי פעם, או בגלל ששחקנים הונעו ארבע שעות מהדרך בשלג כדי לצלם במקום הוא לא מסייג את הסרט כחשוב או טוב - כפול בכל פעם שנראה שהקולנוע עוצר כלום לזרוק את הרעיון הזה בגרון. לסרט יש הישגים ראויים אחרים. הצילום החינני והזרם הוא סוג של דוגמא ללא רבב להראות ספקנים שחושבים שסרטים אינם סוג של אמנות,הציון הרודף והדיסוננטימאת Ryuichi Sakamoto, Alva Noto ו- Bryce Dessner הוא בלתי נשכח.

אבל אל תטעו בסרט קשה עם סרט נהדר. בסופו של דבר איניאריטו עשה את הסרט יותר ממה שהוא צריך לעשות, שוכח את הקהל ומתמקד בפרסים שהוא ידע שעשויים לחכות. אם אתה מוצא את זה לטחון לעבור, אל תרגיש רע. הוא מעולם לא הספיק בשבילך.