איזה סרט לראות?
 

סקירת שלושת אלפים שנים של געגועים: סיפור נצחי

  הג'ין מביט הצידה MGM דירוג העורכים: 7/10
יתרונות
  • זה נראה מהמם
  • זה באמת חקירה נוקבת של סיפורים
  • טילדה סווינטון ואידריס אלבה שתיהן פנטסטיות
חסרונות
  • הסיפור משתקע לפעמים במסגרת שלו הלוך ושוב, והוא מבלבל את הנושאים



למרות שהוא מוכר לקהל בעיקר בזכותו סדרה פוסט אפוקליפטית של סרטי 'מקס הזועם'. , הקריירה של ג'ורג' מילר הוא כזה שנבנה על צדדיות בסיפור ותחושה כמעט אינסופית של תעוזה ויזואלית. מסרטי 'בייב' ועד 'Happy Feet' ועד 'המכשפות מאיסטוויק', יש סקרנות שמחלחלת לסגנון הקולנוע שלו - אנרגיה שמרמזת שהוא מוכן ללכת כמעט לכל מקום כדי לעורר הילה מסנוורת עבור הצופה. הוא אחד מספרי הסיפורים הקולנועיים הנועזים ביותר שלנו, אפילו מעבר למחזה ולהיקף של 'מקס הזועם.'



'שלושת אלפים שנים של געגוע', סרטו האחרון של מילר, הוא אולי הזיקוק הטהור ביותר של הנועזות הזו, הסקרנות הזו, השאיפה האינסופית הזו. עיבודו של מילר ל-A.S 'הג'ין בעין הזמיר' של בייאט הוא סיפור נועז על סיפורים, המתרחש בתוך משיכת קרב בין שכל ותשוקה המסופר באמצעות שניים מהשחקנים הטובים ביותר שלנו. למרות שטווח ההגעה שלו עולה מדי פעם על אחיזתו, עצם הגישה של מילר מספיקה כדי לגרום לכל פריים בסרט לזמזם בעוצמה מפוארת, והתוצאה היא סרט שלא תשכח במהרה.

למזכרת

  הג'ין ואלית'אה מדברים MGM

אליתיאה ביני (טילדה סווינטון) אובססיבית לסיפורים. אישה אנגלייה שנוסעת לאיסטנבול לכנס, היא עשתה סיפורים כל חייה, בונה קריירה מתוך לימוד נרטיב, מיתוס וסמליות, תוך שהיא שוקעת לחלוטין במחקר של איך סיפורים מתקיימים. סיפורה של אליתיאה עצמה, לפחות לדבריה, הוא סיפור של נחת מנותקת, חיים של לימוד בודד ונחמות יצור. תפיסת העולם הזו מאותגרת כאשר מתברר שבקבוק זכוכית שהיא רוכשת כמזכרת בשוק באיסטנבול מכיל דג'ין בן אלפי שנים ( אידריס אלבה ), שמופיעה בחדרה במלון ומציעה לה שלוש משאלות.



זהו מערך פנטזיה קלאסי, אבל כפי שאלית'אה מציינת בפני המבקרים החדשים שלה, כל הסיפורים על הגשת משאלות הם 'סיפור אזהרה', תרגיל ללמד את כוחות ההטעיה של ההיבריס, והיא תדע כי היא בילתה את חייה בלימודן. אבל הפעם זה לא כל כך פשוט. הדג'ין הזה לא פשוט כאן כדי לשרת את המאהבת החדשה שלו. כפי שהוא מסביר בסדרה של סיפורים המתפרשים על פני מאות שנים, הג'ין חי תקופות חיים של משאלות שהשתבשו, לכוד במעגל של שברון לב, אכזבה ונפלאות שאבדו לעידנים. דרך אליתיאה, הוא מקווה לשבור סוף סוף את המעגל הזה ולהרוויח סיכוי לחופש, אבל כששני החברים הלא סבירים מדברים, שניהם לומדים שלמצוא משאלת הלב האמיתית של זה לא קל כמו שהסיפורים היו רוצים להאמין.

מילר ושותפו לתסריטאי אוגוסטה גור הציבו לעצמם משימה מאתגרת בצורה מטעה עם הפיגום של הסיפור הזה. מההתחלה, 'שלושת אלפים שנים של געגוע' צריך לאזן בין החקירה הפנטסטית של ההיסטוריה הארוכה של החיים של ה-Djinn בעולם האנושי לבין החששות האינטימיים יותר של ההרפתקה של אליתיאה עצמה עם ה-Djinn. סיפור אחד מודיע לשני, כמובן, והכל חייב בסופו של דבר להשתלב כחלק ממדיטציה גדולה יותר על אופי הסיפור ומה זה אומר להביע באמת את מה שאתה באמת רוצה. בתוך ההליכה העדינה על חבל דק, הסרט צריך גם לאזן בין פעולה, רומנטיקה, הומור וכאב לב, והכל בזמן ריצה קומפקטי יחסית של פחות משעתיים. אין זה פלא, אם כן, שחלק מהמרכיבים בסיפור הזה מרגישים שהם קצת קצרים. כל כך הרבה קורה, והסיפור דוחף החוצה לכל כך הרבה כיוונים שונים, עד שהוא לא יכול שלא להימתח במקומות מסוימים כשמילר מנסה להעביר את דבריו. יש רחבה לנרטיב שעומדת בניגוד לרזון והכלכלה של הנרטיב במשהו כמו 'מקס הזועם: דרך הזעם', ו'שלושת אלפים שנים של געגועים' סובל על כך שצריך לשרת כל כך הרבה מאסטרים נרטיביים בבת אחת. עם זאת, מה שהוא מפסיד בתסריט, הוא יותר מפצה במובנים אחרים.

חגיגה ויזואלית

  הג'ין נע דרך ארמון MGM



סרטיו של ג'ורג' מילר תמיד נראו נפלאים, תענוגות ויזואליים מלאים בהמצאה והיקף ותשומת לב לפרטים, ו'שלושת אלפים שנים של געגועים' מדורג בין ההישגים המדהימים ביותר של הבמאי. אולי זה לא יעלה לעוצמה האופראית של 'דרך הזעם', אבל היכולת של מילר להראות לנו הכל, מחדרי ארמון מרופדים כולו בפרווה ועד נופים מרהיבים של האוקיינוס, ואז להחזיר הכל לחדר מלון אחד מבלי לאבד את תחושת הדינמיות של הסרט. , הוא משהו באמת יוצא דופן. יש תחושה לאורך הסיפור הזה שלאורך כל שנות חייו, הג'ין גדל לראות את העולם בצורה שפשוט בני תמותה לא יכולים, ומילר משתמש בעקרון הזה בעבודת המצלמה שלו. המצלמה לפעמים צוללת וסוחפת, לפעמים מתנוססת כדי לתפוס נוף יוצא דופן, ולפעמים אפילו מראה לנו את הקסם בתוך הפריים שבני האדם לא יכולים לראות, והכל בעין צלולה לעבר תיאור עולמי של דברים מאוד ארציים. זה אפקט קסום, והוא נמשך אפילו בצילומים הכי ארציים בסרט.

רגעים ארציים אלה מקבלים גם חיים, וקסם, על ידי הביצועים הכפולים של אלבה וסווינטון, שרוקדים בזריזות זה סביב זה גם בחללים סגורים, מה שהופך את סיפור המסגרת שסביבו טווה מילר את סיפורי העבר הפנטסטיים שלו לעבוד הרבה יותר טוב. אלבה מגלם את הג'ין כאדם מנותק משהו, אבוד בזיכרונות ובצעדים המוטעים של מאות שנים עד שהזיכרונות האלה מתחילים לעורר תשוקה שאולי שכח שיש לו. אליתיאה של סווינטון היא אישה שמורה, אך סקרנית, בעלת היגיון, שבכל זאת נראתה כמהה בסתר למשהו נוסף. 'געגוע' היא מילת המפתח של הסרט כולו, וגם אלבה וגם סווינטון צריכים להחדיר למילה הזו תחושת משמעות משלהם. ביחד הם יוצרים משהו שקשה מאוד להסתכל ממנו, גם ברגעים החלשים של הסרט.

'שלושת אלפים שנים של געגועים' אולי לעולם לא יעלה למעמד של יצירת מופת של כמה מסרטיו האחרים של מילר, אבל גם אם הוא לא יתגלה כנצחי כמו הסיפור שלו, הוא עדות ומחווה לאמביציה והעוצמה הוויזואלית. מילר ממשיך להביא למסך. אף אחד אחר לא יכול היה לעשות סרט כזה, ורק זה הופך אותו לשווה לראות.



'שלושת אלפים שנים של געגוע' יגיע לבתי הקולנוע ביום שישי, 26 באוגוסט.